סלאמה נ' טמפו משקאות בע"מ ואח'

פסק דין בענין הנתבעים 1 - ו- 2

השאלה העומדת להכרעה בפסק דין זה היא האם התובע הצליח להוכיח שארע לו אירוע תאונתי, כנטען על ידו, ביום 16.11.04, אם כן, האם אירוע זה הינו תאונת דרכים כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "הפלת"ד").

עובדות האירוע כפי שתוארו על ידי התובע בתצהירו מיום 15.12.12 ובחקירתו מיום 16.9.13 הינן כדלקמן:

התובע עבד כעוזר נהג (דרך חברת כח אדם) בחברת טמפו. ביום 16.11.04 בסמוך לשעה 10:30 הגיע התובע עם המשאית והנהג לפרוק סחורה בסניף מגה בקרית אתא. התובע סיים לפרוק את הסחורה. הנהג, שאיתו עבד התובע (שפרטיו לא זכורים לתובע מלבד שמו הפרטי – משה) ניגש לסניף מגה כדי לסדר את הניירת. התובע חזר למשאית התיישב במקום מושבו ואכל סנדביץ שהוא הביא איתו לעבודה. בסיום אכילת הסנדביץ ירד התובע מהמשאית כדי לזרוק לפח האשפה את שקית הניילון שבה היה הסנדביץ. בעת ירידתו נטרקה דלת המשאית על הגב והכתף השמאלית שלו. התובע ירד זרק את השקית ועלה חזרה למשאית. התובע חיכה עוד כ- 10 עד 20 דק' (בחקירה התובע אמר שחיכה 10 דק' ואילו לחוקר אמר 20 דק' ואולם אין לשוני זה משמעות כלשהי), עד שהנהג חזר והם המשיכו בנסיעה ללקוחות נוספים. התובע למרות שחש בכאב לא אמר דבר לנהג על המכה שקיבל והמשיך את יום העבודה כרגיל. רק למחרת היום כשהכאבים התגברו פנה לקופ"ח ורופא המשפחה הפנה אותו לכירורג שמצא שריטות והגבלות תנועה.

בעדותו התובע העיד כי לא היה עד ראיה לתאונה לעומת זאת בתביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגשה למל"ל בסמוך לאחר התאונה נכתב שהיה עד בשם משה. הנתבע לא נתן הסבר לשוני גרסתי זה, לדבריו בעדותו, לא זכור לו שהיה עד ראיה.

יש לציין שהתביעה הוגשה ביום 9.11.11 היינו כשבוע לפני תום תקופת ההתיישנות.

כאמור, השאלה היא האם האירוע כמתואר לעיל אכן אירע ואם כן האם הוא מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד.

הנתבעת ביקשה לטעון כי האירוע לא אירע כלל ומכל מקום כי התובע לא הצליח להוכיח את עצם קרות האירוע. לטענתה, מדובר בעדות יחידה של התובע שהוא בעל דין ללא כל ראיות תומכות נוספות. כמו כן טענה הנתבעת כי עדותו של התובע לא מתיישבת עם קרות האירוע, שכן, לפי עדותו המשאית עמדה בשטח מישורי וכיוון שכך לא הגיוני שדלת המשאית נטרקה עליו. רק בעדות טען התובע לראשונה שהיתה תקלה בדלת. גם הסתירה בדבר עדות ראיה לאירוע כמפורט לעיל היינו, טענת התובע בעדותו שלא היתה עדות ראיה לאירוע לעומת טענתו בתביעה לדמי פגיעה שהוגשה למל"ל שבה נטען שהיה עד ראיה לאירוע מחזקת את הטענה שמדובר באירוע שלא היה.

בנוסף טוענת הנתבעת כי גם אם האירוע אכן אירע, אין מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד שכן המשאית היתה זירה לאירוע בלבד וכיוון שכך אין בחוק הפלת"ד חזקה מרבה אירוע כזה כתאונת דרכים.

התובע טוען כי אין מדובר בעדות יחיד ללא תמיכה שכן התיעוד הרפואי הסמוך למועד האירוע וכן האישור של המל"ל שהכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה מהווים תמיכה בעדותו של התובע.

התובע טוען עוד כי התאונה אירעה תוך שימוש במשאית, ברווח הזמן שבין לקוח ללקוח, לכן התאונה היא תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד המכיר בפגיעה שאירעה בירידה מן הרכב ועליה אליו כתאונת דרכים.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי אמנם ניתן להסיק מהעדויות שהאירוע כפי שטוען התובע אירע, ואולם אין לראות באירוע זה כתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד ואלה נימוקי:

בנוסף לעדות יחידה של התובע ישנם מסמכים נוספים המלמדים שהאירוע אכן אירע. המסמכים הנוספים החל מהתעודות הרפואיות ביום שלאחר האירוע וכלה בהכרה של המל"ל באירוע כתאונת עבודה מלמדים שאכן אירע האירוע הנטען.

חרף האמור, כאמור לעיל, אין לטעמי לראות באירוע כתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. חוק הפלת"ד שם את השימוש ברכב "למטרות תחבורה" כגורם להכרה באירוע תאונתי כתאונת דרכים. שימוש שנעשה ברכב שאינו שימוש למטרות תחבורה אף אם יגרם במהלכו תאונה, היא לא תוכר כתאונת דרכים. ראו לענין זה למשל רע"א 8548/96, שם דובר בעליה לרכב לצורך נטילת מצית סיגריות ונפילה בעת הירידה. ביהמ"ש קבע כי השימוש ברכב – עליה או ירידה ממנו – חייב להיות למטרות תחבורה כדי שהם יחשבו לתאונת דרכים. לכן עליה לרכב לשם נסיעה בו או ירידה ממנו בתום הנסיעה יחשבו כשימוש תעבורתי ברכב, ואם נפגע יוכיח שנפגע בעת עליה או ירידה כאלו ייכלל המאורע שבו נפגע במסגרת תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. ואולם כאשר מטרת העליה או הירידה לא היו קשורות לשימוש התעבורתי ברכב לא יוכר מאורע שאירע במהלכם כתאונת דרכים.

בנדון דנן, הירידה מהרכב היתה לצורך השלכת שקית ניילון שבתוכה היה הסנדביץ שאכל התובע קודם לכן. ברור שירידה זו אינה לשימוש תעבורתי ומשכך האירוע שאירע בה ובו נסגרה דלת המשאית על גבו וכתפו של המשיב אינו בגדר תאונת דרכים.

לאור כל האמור, התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 2 שהוגשה לפי הפלת"ד נדחית ואני מחייב את התובע בהוצאות בסך 2,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ז חשון תשע"ד, 31 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: